רפואת הרמב"ם: על הרופאים להזהר לא להוסיף על החולי הקיים.

הרמב"ם מורה לרופאים לא להוסיף על החולי הקיים וכך הוא כותב בספר הרפואה פרקי משה ברפואה (במאמר השמיני): "ראוי שתשים מגמתך וכוונתך, שלא להוסיף בחולי ושלא תחליש את כוח החולה עם מה שיחסר באורך שאת החולי ואם יצריך העניין משני הפנים יחד, הוא דבר כבד וקשה, מפני שהשמירה, כפי המרצת תועלתם במהירות בשול החולי יהיה המרצת הפכית בהתכת הכח, אבל לפעמים יהיה יותר. והמזון כפי המרצת הוספתו בכח החולי ואחורו בבישול לא יהיה המרצת חוזקו ואתה (הרופא) תפנה לעולם אל הצד היותר צריך אל העזר". אומר הרמב"ם כי ראוי לעוסקים ברפואה לנהוג בתשומת לב מיוחדת ולא להוסיף על החולי הקיים, ולא להחליש את החולה עם תרופות ודברים שאיבדו מכוחם התקיף ואינם פועלים כבר לטובה על החולה, הן מחמת אורך המחלה או מהסיבה שהגוף כבר פיתח להם התנגדות (כדוגמת תרופות ורעלים שונים הנהוגים ברפואה הקונבנציונאלית ומחלישים את החולה ומגבירים את התנגדות הגוף לרעלים אלה המסוכנים לבריאות) וקשה לשמור על עקרונות אלה יחד ובאותו פרק זמן, היות ויכולה להתקבל תוצאה הפוכה מהרצוי בה יוחלש כוחו של החולה מאשר תבוא לו התועלת מכל אותם תרופות שכבר לא מועילות אבל ניתנות דרך קבע לתקופות ארוכות ולפעמים לכל החיים ואפילו המזון המועיל להמרצה ולתוספת כוח הבראה עלולה להחליש את החולה. לדוגמא ישנם מאכלים המכילים את אבות המזון החיוניים, אך מפאת רוע טבעם ועיכולם עלולים להגביר הליחות והחומציות ולהזיק לחולים. על כן, פונה הרמב"ם לרופאים ומורה להם לנטות בטיפול בחולה ובהזנתו אל הצד החשוב יותר והנחוץ יותר לעזרת החולה ולהנהיגו ברפואות ומאכלים הפועלים לטובתו, ולא להורות על תזונה ותרופות העלולים להחליש את כוח החולה ולהוסיף על החולי הקיים. הרפואה המערבית בת זמננו אינה מיישמת המלצות אלה. רופאים לא לומדים תזונה כחלק מהשיטות הרפואיות להבראת החולים ורובם ככולם ממליצים על תרופות מזיקות עד כדי מקרי מוות (כ – 150.000 מתים בשנה מטיפולים תרופתיים)